ארובת שרב - פתרון מקורי להפקת אנרגיה חלופית

את הרעיון הגה לראשונה חוקר בשם פיליפ קרלסון ב-1975 ופותח על ידי פרופסור דן זסלבסקי מהטכניון.

חוקרי הטכניון עוסקים גם היום במחקר ופיתוח של ארובת השרב ולאחרונה נמצאים במגעים להקמת ארובה בהודו.

איך עובדת ארובת השרב?

העיקרון עליו עובדת ארובת השרב הוא יצירת רוח מלאכותית לכדי הפקת אנרגית רוח. ארובת השרב היא בעצם מבנה גלילי גבוה מאוד וחלול.

המידות המוצעות על ידי חוקרי הטכניון הן גובה של 1000 מטרים וקוטר השווה לשליש הגובה לפחות, כלומר בערך 333 מטר. כיאה לארובה, חלקה העליון פתוח לחלוטין וחלקה התחתון הוא רחב ומהווה בסיס לארובה.

את הארובה מתקינים במקומות בעלי אקלים חם, יבש וליד הים, ואכן מבסיס הארובה יוצא צינור שאיבה אל הים. המים נשאבים אל ראש הארובה ומותזים על האוויר החם ויוצרים אידוי.

כעת, בעוד שהאוויר למעלה הוא קר, למטה האוויר חם ולכן נוצרת תנועת אוויר חזקה, קרי רוח: האוויר הקר שוקע כלפי מטה ואילו האוויר החם עולם למעלה. תנועת הרוח הקר כלפי מטה עוברת דרך שבשבות המניעות טורבינות וכך מיוצר החשמל.

למי מתאימה ארובת השרב?

את ארובות השרב ניתן להקים רק במקומות בעלי אקלים ספציפי ולכן זהו פתרון המתאים לאזורים ספציפיים.

היתרונות של השימוש בארובת השרב הם שזוהי דרך ייצור אנרגיה שאינה מזהמת, אינה תופסת שטח פתוח רב ואינה עושה שימוש בדלקים מתכלים.

הספק החשמל הצפוי הוא גבוה מאוד ביחס לשיטות אחרות ומעריכים אף שמחיר החשמל יהיה הנמוך ביותר מבין כולם.

מוערך כי ארובה אחת תוכל לייצר כ-12% מצריכת החשמל של ישראל. בנוסף ניתן להשתמש בארובה להתפלת מי-ים מסיבית ובעלות נמוכה מאוד, כחצי מעלות ההתפלה הרגילה.

בניגוד למגדל שמש, לארובה אין תלות בשעות האור (6-8 שעות בלבד) והיא חוסכת את השימוש בפאנלים סולאריים כך שנחסך שטח ונחסכות עלויות.

עלות ההקמה של ארובה אחת היא גבוהה מאוד ביחס למתקנים אחרים כמו מגדל שמש או תחנות רוח ולכן המפתחים מתקשים למצוא משקיעים להקמת דגמים ניסיוניים.

ואכן, עד היום לא הצטבר מספיק ידע מעשי וניסיוני כדי לבחון את השיטה בפועל ולהביאה לידי מימוש. מצד שני, אם מחשבים את העלות ביחס לכל קילוואט חשמל מיוצר מגלים שדווקא ארובת השרב היא הזולה יותר.

גיוונים לשיטה

גרסה אחרת לאותה שיטה מכונה ארובת שמש (להבדיל ממגדל שמש). בארובת השמש גם כן משתמשים ביצירת רוח מלאכותית אך במקום לשאוב מי-ים, בסיס הארובה הוא זכוכית עבה ורחבה הקולטת את קרני השמש ועל ידי כך מחממת את האוויר בתוך הארובה.

הפעם הארובה סגורה בחלקה העליון והאוויר שמתחמם עולה כלפי מעלה, עובר דרך שבשבות שמניעות טורבינות ונוצר חשמל ירוק.

שיטה זו מתאימה לאזורים בהם אין נגישות למי-ים, אך מצד שני יצור החשמל יכול להתרחש רק בשעות השמש.

את השיטה הזאת מתחילים ליישם כיום באוסטרליה. עלות הקמת ארובת שמש אחת מוערכת כזולה יותר מארובת השרב.